אחד הדברים החשובים בשיח הפוליטי ליצירת שיח בהיר יותר וגם לנצחון אמיתי אפקטיבי של המחנה הלאומי, ולא רק בבחירות לכנסת, הוא היכולת להבדיל בין מטרות לאמצעים בפוליטיקה. מטרות מתיחסות, בגדול, למהות של הדברים ואילו האמצעים מתיחסים אל הדרכים להשגתן. או אז נושאים כמו זהותה היהודית של המדינה, מידת ההפרדה בין דת למדינה, מידת החופש הכלכלי ועוד קשורים למישור של המטרות. לעומת זאת, מידת הדמוקרטיה, מידת הסמכויות של רשויות שונות, מידת הניטרליות שלהן במחלוקות פוליטיות וכיו"ב  קשורים לענין האמצעים. .

דוגמא טובה להבדל בין מטרות לאמצעים היא ההבדל בין ליברליזם לדמוקרטיה. לפחות מבחינת הליברליזם הקלאסי מי שאחראי לכך שהמדינה תתערב במידה המינימלית האפשרית בחיי הפרט ויובטחו זכויותיו לחיים, חירות, ורכוש יכול גם להיות שליט אוטוקרטי ובלבד שלא יהיה אבסולוטי – כלומר ניתן יהיה לשפוט אותו על הפרת אותו עקרון ליברלי במקרה הצורך, אם למשל הוא גוזל רכוש שלא כדין. המושג דמוקרטיה לעומתו מתיחס לאופן בו בעלי דעות שונות יכולים לבטא את אלו בחופשיות וכן להתמודד על תפקידים ציבוריים שונים ללא אפליה. למישור האמצעים שייכים גם האמצעים האנטי דמוקרטיים בהם נוקט השמאל -הפוליטיזציה של מערכת המשפט, הבטחון וכו'.

ואומנם, מה שהופך אותי שייך למחנה הלאומי (הייתי מציע לומר "עמני", אבל זה כבר לפעם אחרת) הוא בראש ובראשונה דברים בתחום המטרות כגון רצון למדינה בעלת רוב יהודי מוצק וברור, עצמאית כמובן, ובגבולות רחבים (גם עבר הירדן המזרחי צריך להיות שלנו), ולמידה גדולה יותר של חופש כלכלי במדינה. ודאי שאני מתיחס בחומרה לפוליטיזציה הדרקונית של מערכת המשפט ושאר רשויות ובפרט ההתנהגות כלפי משפחת נתניהו ומקורביה. יותר מכך, אני סבור שעל השמאל לשלם בריבית דריבית על מעשיו אלו. אך עדיין ההבדל בין מטרות לאמצעים חייב להיות ברור.

כי בתוך כל אלו, חייבים גם להבין שמערכת ה"חוק" והתנהגותה הם גם "רק הסימפטום". אומנם סימפטום חמור ביותר, אך לא כאן שורש הדברים של העניין. שורש הדברים הוא השאלה מיהו המחנה היוזם בפוליטיקה באופן אפקטיבי, זה אשר דברים נוטים  להתישר לאורך זמן בעקבותיו וכרצונו – נושא אשר אף הוא מתיחס למישור האמצעים. שורש הדברים האמיתי הוא מיהו המחנה .אשר חש יותר בטחון בעצמו ופחות מרגיש צורך להתנצל. עד כה, מזה 125 שנה מאז קום הציונות, היה זה השמאל. הגיע הזמן לשנות את כל זה!!!

אמיר ניצן