השחורים בארה"ב ודרום אפריקה ועוד מקומות יודעים לנקום את נקמתם על הדיכוי בן מאות השנים, אם בניהול קמפיין למתן פיצויים נגד העיר ליברפול שבבריטניה על חלקה בסחר עבדים לפני מאות שנים ואם במצב בו לבנים רבים נאלצים לברוח מדרום אפריקה ואם במצב של דיונים רציניים בקליפורניה על פיצויי ענק לשחורים.

אף אצל הלהט"בים, בלי חלילה להכליל כאן ולגבי הקודמים, התעורר זרם רדיקלי פעיל ומשפיע אשר גרם לפסיקת פיצויים הזויה נגד בית דפוס בבאר שבע אשר דווקא אליו החליטו "להיטפל" וכן יש בקרב אותו זרם רדיקלי אנשים כגון ניצן הורוביץ אשר האשימו את הלהט"בופוביה ברצח המחריד אשר ארע בעבר במועדון בר נוער מבלי לחזור בהם אף כאשר התגלה כי גורם הרוצח וזהות המבצע אינם ידועים בודאות, כולל אפשרות לסכסוך פנים קהילתי.

גם השיעים בלבנון, אשר בעבר היו עדה מושפלת בלבנון, יודעים לנקום את נקמתם וארגון הטרור השיעי חיזבאללה הוא אשר שולט בלבנון למעשה על הפולטיקה, הצבא, הכלכלה וכו' . אף האוקראינים, אשר בלשון המעטה כלל אינני אוהב, יודעים לנקום את  נקמתם בקומוניסטים אשר דיכאו אותם ואף טבחו בהם בהמוניהם עד כי החל משנת 2015 החקיקה שם (1) (2) מטילה מאסר של 5-10 שנים ובמקרים מסוימים אף קנסות (כגון במקרים של חברות  בארגונים שונים) על כל מי שרק יעז להצדיק או להכחיש או  למזער את פשעי המשטר הקומוניסטי או למזער את חמורתם.

אכן, אותם קומוניסטים לקח להם פרק זמן סביר יחסית לאמצעים הטכנולגיים של אז – מהרגע בו פורסם המניפסט הידוע שלהם משנת 1848 ועד שתוך 70 שנה השתלטו על מדינת ענק ועוד מדינות שכנות – להפוך לשחקן אשר מתחשבים בו וזאת למרות שבהתחלה נרדפו ברבים מהמקומות, אם כי למשל מרקס ואנגלס קיבלו בבריטניה חופש פעולה נרחב למדי – מה שמוביל למסקנה כי השמרנים בבריטניה נרדמו בשמירה שזוהי סוגיה חשובה גם לימינו אנו ולענין הפוסט הזה. לאחר אותה מהפכה בולשביקית, אף שהיו עדיין מקומות וזמנים בעולם שקומוניסטים הוגבלו בפעילותם, הצליחו אלו להשתלט תוך עוד שלושה עשורים על מדינות נוספות, כולל מדינת הענק המאוכלסת ביותר בעולם, וגם היום הללו מהווים גורם משפיע הלכה למעשה.  

ורק הימין בישראל נשאר בחלקו הגדול מדי, ובודאי שמבחינה אפקטבית, סלחן ורחום וחנון. כאילו שבשמאל יש איזה משהו מיוחד אשר מצדיק התחמקות שלו מתשלום על פשעיו. נכון שמאז טראומת ההתנתקות בשנת 2005 החלו בימין פחות ופחות לגמגם מול מחנה השנאה וההרס והדיקטטורה ויותר ויותר להיות בטוחים בצדקת הטענות. אף נוסדו לרוב גופים שונים כמו "אם תרצו", פורום קוהלת, ארגון,"עד כאן" ועוד. גם הושקו לרשת אתרים כמו "מידה", הבלוג של גלי בת חורין ועוד.

ואולם, לא רק שלא הגענו, גם היום אחרי עוד מעט כבר 19 שנה, לשלב של הפיכתנו למחנה דומיננטי באופן אפקטיבי ולמצב שהשמאל משלם על פשעיו בריבית דריבית, אלא שאפילו לא הגענו לשלב של שוויון זכויות מול המחנה הבלתי לגיטימי. ואם חושבים על האמצעים הכלכליים שיש לאנשי ימין לעומת הממוצע אצל השחורים בארה"ב בשנות החמישים והשישים ואם חושבים על כך שאז לא היו רשתות חברתיות וקבוצות ווטסאפ , אז הדבר מדאיג ומתסכל כיצד תוך 20 שנה מאז החל מאבקם עם סיום מלחמת העולם השנייה, השחורים בארה"ב קיבלו שוויון זכויות ואילו אנחנו אנשי המחנה לאומי (הייתי אולי מציע לומר עמני) לא קיבלנו את זה גם היום. למעשה כבר בשנת 2019 היינו לכל המאוחר צריכים להתחיל לצאת ברחובות כשהיה ברור שהתיק נגד נתניהו תפור ויש זיופים בספירת הקולות בבחירות.

הנה כי כן, גם הנוצרים הראשונים היו נרדפים אך הפכו לבסוף, לדת שוות זכויות באימפריה הרומית הגוססת ותוך זמן קצר הפכו לדת שתלטנית ודורסנית ומיותר לציין דומיננטית כמו גם להזכיר את מה שעוללו לעמנו, כולל המעללים נגדנו אצל חלקם גם בימים אלו ע"י תמיכה במאבק הרצחני המתחולל נגד ריבונות העם היהודי בארצו. יחסית לאמצעים הטכנולוגיים של אז בתקופת האימפריה רומית וראשית ימי הביניים, ההגעה למצב של לכל הפחות שוויון זכויות לקחה להם זמן קצר יחסית למחנה לאומי בישראל.

ואולי השאלה אשר צריכה להישאל היא לא מה גורם לשמאל, בניגוד לחלק מהמדכאים האחרים בהיסטוריה, להתחמק מהעונש, אלא מה יש בימין הישראלי אשר בניגוד לאחרים שהוזכרו לא רק שאינו מצליח להתרומם לדרגת דומיננטיות אפקטיבית בפרק הזמן המצופה ואגב כך להעניש את מתחרהו על פשעיו אלא מה גורם לכך  שבאותו פרק זמן  אפילו לא הגיע למצב של לפחות שוויון זכויות. בכך יחס הימין הישראלי כלפי אויבו השמאל מצטרף ב"עקומת הפעמון" לאותו מיקום מפורסם של היהודים. אלו מפורסמים ביחס סלחני כלפי אויביהם ורודפיהם הקשים ביותר. כל אלו עומדים בניגוד אל האיסלם הסוני אשר מראשיתו ידע להיות כובש ותוקפני ובכך נמצא באופן מובהק בקצה השני של אותה עקומה.

סלחנות הימין הישראלי והיהודי אף מתבטאת בכך שזהו, לצד ה"משלים" הטבעי שלו בדמות הגמוניית השמאל, אחד הדברים הבודדים אם לא היחיד ששרדו בפוליטיקה הישראלית מאז קום המדינה. שהרי כבר הליכוד הספיק להיבחר ב1977 לאחר 29 שנות הגמוניה מפא"יניקית אף כי כאמור ה"מהפך" הידוע לא באמת התרחש. מה שהיה פעם שמאל ציוני ולעיתים אף סופר-ציוני אף להיות א-ציוני אם לא אנטי בחלקו. מפלגת העבודה לדורותיה, אשר בשיאה הגיעה ל-56 מנדטים, התגלגלה כיום למצב של 4 מנדטים בלבד. "החומה הגבוהה" בין הציבור הסרוג ונחרדי כבר מזמן נפלה, להערכתי באופן גלוי ב2006-2007. גם הרוב היהודי כבר לא מוצק בכלל. ורק אותה התנצלות ימנית כלפי השמאל מראה לכל היותר אולי רק סימנים ראשונים ומאוחרים מדי של שינוי.

אמיר ניצן