מגילת אסתר, אותה קוראים בפורים המתקרב, מסתיימת בפסוק (שם, י, 3) כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו–דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ.

למרות הסיום השמח של מגילת אסתר יש כאן מעט העכרה של האווירה. מרדכי לא הצליח להיות רצוי לכל אחיו, או לפחות רובם המוחץ, אפילו לאחר ההצלה הגדולה שעשה לעמו. בכך יש גם מעט חריגה ממנהגו של המקרא לנסות לסיים בטוב ככל הניתן את הספרים השונים בתנ"ך, בין אם בנבואות נחמה ובין אם בסיפור ארועים משמחים אשר כבר התרחשו.

כך, למשל, ספר איוב הטראגי מסתיים בפרק מ"ב בכך שה' השיב לו, ואף יותר מכך, את רכושו האבוד. כן, האיש בורך בצאצאים רבים מחדש תחת אלו אשר שכל ואף זכה לחיות עד גיל מאה וארבעים כמו גם לראות את בני בניו עד ארבעה דורות (שם, 16). אף בספר ירמיהו, על שם נביא הזעם המפורסם, הפרק האחרון בו האיש מוזכר (פרק נ"א) מסתיים בנבואות נחמה. לפיהן בבל, מחריבת ממלכת יהודה, תבוא על עונשה. ואילו בסוף פרק נ"ב המהווה נספח לספר ומסיים אותו, מגיע אחרי סיפור החורבן המתואר בו ארוע משמח. הוא שחרור יהויכין מלך יהודה מבית הכלא בבבל.

במיוחד בולטת כאן ההימנעות מהנוהג המקובל במקרא של "הבאת דבר האופוזיציה". כלומר, לא הובאו כלל הטיעונים של אלו מבין היהודים אשר התנגדו למרדכי. זאת בעוד התנ"ך אינו נוהג בבדרך כלל לחסוך בהצגת טיבם של חילוקי דעות. כך קורה בהבאת טיעוני קורח ועדתו נגד משה. גם הובאו הטיעונים נגדו מצד עשרת המרגלים אשר הוציאו דיבת הארץ רעה. אפילו אין היסוס מלהביא את דברי אברהם המפורסמים מול ה' בכבודו ובעצמו. זאת כאשר האחרון מודיע על כוונתו להחריב את סדום ועמורה – "האף תספה צדיק עם רשע?". כל אלו, אם להביא רק חלק מהדוגמאות.

יש מי שפרשו את המילה "לרוב אחיו" כ"לאחיו הרבים". אולם, נפוצה יותר הפרשנות כי היה הייתה אופוזיציה למרדכי בקרב היהודים גם לאחר שהציל את עמו. אף לכותב שורות אלו האפשרות השנייה נראית יותר נכונה. מגילת אסתר יכלה להסתפק במילה "לאחיו" אילו היה זה לכולם, או לפחות רובם ככולם. האם נימוק האופוזיציה היה למשל, כפי שניתן לראות בקישור הנ"ל, ביקורת על פרישת מרדכי מעיסוק בתורה למען הצלת עמו? אילו התנ"ך היה רוצה לרמוז לכך, היה ודאי נכתב פסוק המתאר את מרדכי ככזה. אף ודאי היה מביא אז ולו על קצה המזלג מטיעוני מתנגדיו. אותו דבר ניתן לומר אילו הסיבה הייתה למשל שהאיש לא עסק בהעלאת יהודים לא"י.

נראה לאור הנימוקים בפיסקה הקודמת ובנוסף בהכירנו את תולדות עמנו, כי מדובר היה על "אופוזיציה לא ענינית". זאת מכל וכל, או אפילו מדובר היה על יהודים עם שנאה עצמית. זאת עד כי התנ"ך, המצטיין כאמור בפריסת הטענות של כל צד בעת הצגת חילוקי דעות – כולל אפילו כלפי ה' בכבודו ובעצמו – רוצה הפעם להעביר מסר כי ישנם מקרים בהם "אין מקום לאופוזיציה". למשל, מצבי הצלה מהשמדה. וכן המסר כי לחופש הביטוי יש גבולות כלשהן, גם אם רחבים. אלו אותם מקרים בהם המניע היחיד של האופוזיציה הוא הזדהות עם הצורר.

מבלי להיכנס בפוסט זה לשאלה מהם גבולות חופש הביטוי במקרים בני ימינו המובאים להלן. גם בלי לדון האם באותם מקרים קיים מניע של הזדהות עם האויבים, עם כל זאת, אי אפשר שלא להשוות אפילו באופן חלקי את מתנגדי מרדכי דאז לרבים מהשמאל בימינו אנו. כך, למשל, קרה כאשר ראש הממשלה מטעם הליכוד מנחם בגין ז"ל הפציץ את הכור בעיראק לקראת בחירות 1981. אחד המתנגדים לדבר היה שמעון פרס – מנהיג המפלגה הגדולה האחרת והמתחרה על השלטון דאז. באותו זמן נחשבה אומנם כציונית ללא דופי. אפילו חיים הרצוג העביר ביקורת על מועד תקיפת הכור (ראו שם). כאן מדובר על מי שלא רק היה לימים נשיא המדינה. זוהי דמות אשר הייתה בקונצנזוס ואומנם לא חשודה בשנאה עצמית (חרף כמה טעויות מצידו).

בטרם מלאו עשור לסיפור, לא אחרת מאשר ארה"ב – אשר הטילה סנקציות קצרות מועד על ישראל בשל תקיפת הכור – ידעה בזמן מלחמת המפרץ הראשונה להודות לישראל על המעשה. בכל זאת, עד היום יש בשמאל מי שמאשימים את מנחם בגין על המעשה או מנסים למעט מחשיבות הפעולה. ניתן לראות זאת למשל כאן בכמה מהתגובות על מאמר בנושא משנת 2015.

אותו מחנה אשר חלקו הגדול מבקר את הפצצת הכור בעיראק דאז, בין השאר בנימוק שזה היה "תעלול בחירות" אינו מבקר את יאיר לפיד. האיש החליט להילחם בג'יהאד האיסלמי שלושה חודשים בלבד לפני בחירות 2022 בהן התמודד. זאת כשקיווה להמשיך להיות ראש ממשלה כמו שהיה בזמן אותה מלחמה. אכן, נגד הג'יהאד האיסלמי, ארגון טרור אשר אומנם יש להעבירו מהעולם. ועם זאת הינו חלש מאשר חמאס וחיזבאללה. היכן למשל הייתה מלחמת יאיר לפיד בחמאס כשנה לפני טבח שמחת תורה התשפ"ד, או ה-7 באוקטובר 2023?

מה היה קורה אם בגין וכן יצחק שמיר ז"ל הבא אחריו כראש ממשלה היו נמנעים מהפצצת הכור בעיראק? כשכתוצאה מכך סדאם חוסיין, נשיא עירק דאז, היה מצליח לעשות שמות בישראל בנשק כימי (כפי שידע לעשות נגד הכורדים)? גם אז היו מאשימים את בגין ושמיר. באותה מידה, אילו נתניהו כן היה יוצא למלחמת מנע מראש נגד החמאס? גם אז היה ודאי מואשם באינטרסים אישיים או בסיכון של החיילים לשווא. אנחנו כבר מכירים את האופוזיציה לממשלת ישראל הנוכחית. אותה ממשלה הימנית – אף שצרוף גנץ ומפלגתו רוקנו ממנה את התואר "ימין" . פורים שמח ככל שניתן לאחל בשנה כזו ובמצב כזה.

אמיר ניצן