השבוע חל ביום ראשון ז' באדר (אדר ב' השנה), הוא יום משה רבנו. על פי המסופר בתנ"ך, האיש בסוף דרכו זכה רק לראות מנגד את הארץ המובטחת אבל לא להיכנס אליה. זאת אחרי כל השנים בהן הנהיג את יציאת מצרים. אין זה המקרה היחיד מסוגו. רבים בתולדות עמנו ואומות העולם לא זכו לראות בהתגשמות חזונם הציוני. כך היה עם הרצל וז'בוטינסקי וכך היה עם אברהם לינקולן אשר רק 8 חודשים לאחר רציחתו העבדות בוטלה סופית בארה"ב. אולם, ישנו לפחות מקרה אחד בו ציבור שלם, כציבור ולא יחידים, מתפרק ככזה דווקא בשעה שחזונו מראה אולי סימנים ראשונים של קרימת עור וגידים.

זהו הציבור הסרוג, אשר במקרה או לא במקרה, בימים אלו של כאוס ועל סף תהום בתולדות המדינה מלאו לא מזמן 120 שנה להקמת ספינת הדגל שלו, הלא היא תנועת "המזרחי". אותו ציבור, אשר מכונה גם "הציבור הדתי לאומי", או כך כונה עד לאחרונה בצדק רב, לא היה מי שיותר ממנו דיבר על מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה" הן מבחינה מדינית והן מבחינה טכנולוגית, רפואית וכו'. יחד עם זאת דווקא בימים אלו כאשר לצד הכאוס יש סימנים ראשונים של "תהליכים גאוליים" אותו ציבור עצמו, "מבשר התהליכים", נמצא בתהליכי התפרקות ו"מוות".

גם בלי להשתמש במילה "משיח" (לה אישית אני מתנגד ככל שמדובר על דמות יחידה ועל טבעית) אי אפשר להתכחש לשיפורים שחלו בתקופת בנימין נתניהו בתחום המדיני כמו הסכמי אברהם, גילוי מאגרי הגז, העלאת דרוג האשראי של ישראל, הכרת דונלד טראמפ נשיא ארה"ב בירושלים כבירת ישראל לפני שנים אחדות (ובעקבותיו עוד כמה מדינות) כמו ההכרה מצידו ברמת הגולן כחלק מישראל. אף בתחום הרפואי העשור האחרון ידע פריצות דרך בהן התרופות הניתנות לטיפול אינן על פי רוב בעלות תופעות לוואי ממשיות או שהטיפולים אינם תרופתיים כלל. די אם נזכיר טכנלוגיות כמו נוירופידבק (אומנם יש הרבה מה לשפר עדיין בחום המח ומה לגלות ואומנם לא לכל אחד הטכנולוגיה עוזרת לפחות במידה בינונית, אבל "גאולה זה כבר כאן")..

אומנם, אני מאמין כי למרות המתרחש במדינה בימים אלו, מדינת ישראל כמדינה יהודית תיבנה על יסודות בריאים יותר לדורי דורות אם מבחינה מדינית (לא תהיה ההגמוניה השמאלנית ההרסנית, נהיה מקובלים במשפחת עמים ובפרט עם ירושלים המוכרת כבירתנו) ואם מבחינה רפואית עד כדי מצב שמחלות וליקויים פיזיים וקוגניטיביים יהפכו לענין יותר ויותר נדיר ויוכלו למצוא מענה מהיר ויעיל. לפחות רוב הזמן כותב שורות אלו מצליח גם בתחום הפוליטי לשמור על אופטימיות.

ובכל זאת לא ניתן להתעלם מכך שבאותו ציבור מוזכר עשרים עד שלושים אחוז ממנו הפך למעשה לבעל השקפות שאינן לאומיות אף כי רק במקרים מעטים מאד, כנראה, ניתן לדבר על אנטי ציונות או אנטי לאומיות יהודית של ממש. בד"כ אצל אותו חלק של הציבור הסרוג (אשר רובו אומנם נשאר לאומי) יש פתאום "סתם" אדישות ללאומיות יהודית . בכל מקרה לא נראה כי דברים אלו ישובו לקדמותם מבחינת שיבת הקונצנזוס הציוני אצלו. הטרנספורמציה בתוכו כבר קרתה.

זהו אותו ציבור אשר ידע לשלב בין דת ללאום. באופן אישי עוד מיום עמידתי על דעתי הפוליטית חשתי הערצה בסיסית לציבור זה, אף כי די מההתחלה היה ברור לי שגם הוא מכיל בתוכו אנשים בלתי מוסריים (עם או בלי קשר לפוליטיקה). כך היה יחסי אליו עד תחילת 2019. או אז כמה דמויות סרוגות כגון עמיחי מנדלבליט, רוני אלשייך ושי ניצן "ירו את יריית הפתיחה" לתהליכי חורבנה של מדינת ישראל הנוכחית, או להכנסתם להילוך גבוה בדמות החקירות הדרקוניות והמושחתות נגד נתניהו ומקורביו. מיותר לציין בהמשך את מעללי נפתלי בנט, ראש הממשלה הסרוג הראשון ומקים הממשלה הכי שמאלנית בתולדות המדינה ועוד כמה סרוגים כמו אלעזר שטרן, איש שמאל ברור גם כן. שוב, בלי הכללות על ציבור זה, העדיין לאומי ברובו, ובלי לגרוע מחלקם בתהליכי הרס המדינה של רבים מהציבור החילוני, אשר מזה 30 שנה היפנו למעשה עורף לציונות. 

ואולי כשם שהסרוגים או הציונות הדתית נבחרו לשמש מעין גשר בין העולם החרדי לבין ציונות חילונית, כך גם ציבור זה לא רק היה, או לפחות יכל להיות, יצירת מופת סוציולוגית ורעיונית אלא גם בנוסף "גשר בזמן" בין תקופה חסרת עצמאות יהודית וחסרת רפואה מתקדמת לבין קיום מדינת יהודית הבנויה על יסודות מדיניים ורעיוניים בריאים ועל רפואה סופר מודרנית ו"אוטופית". יסודות בריאים, הכוונה היא ללא תחלואי הרופסות הימנית וההגמוניה השמאלנית המלווים את הציונות בצורות שונות עוד משחר ימיה.

אמיר ניצן