שימוש במילה "דמוקרטיה מהותית" כמילה נרדפת לדמוקרטיה ליברלית הוא מעשה נוכלות פוליטי והתעמקות בשם שלה חושפת מה באמת כוונות האנשים המטיפים לראשונה מבין השתיים. וראו למשל כאן על השימוש במילה "מהות".

המושג "דמוקרטיה ליברלית" הוא הגון והגיוני בדברו על מצב בו ישנן זכויות מסוימות – אישיות ופוליטיות כאחד – אשר אין לקחת מהאזרח בשום רוב קולות ושמנגנונים שונים מאפשרים את קיומו. הליברליזם מדבר על "חיה ותן לחיות" -במקור זכויות אישיות כל זמן שאינן פוגעות באלו עצמן של הזולת – וכאמור, המושג הנזכר בתחילת פיסקה זו הרחיב את הדבר גם לזכויות פוליטיות שונות.

דמוקרטיה מהותית, אשר נכנסה כמושג פוליטי אחרי שזה מכבר המושג דמוקרטיה ליברלית היה מספיק ברור וטוב היא אכן "מהותית". כי אם דמוקרטיה היא מושג המתיחס למישור ה"איך", כלומר האמצעים בהם דעות שונות מתחרות זו בזו, הרי שהמילה "מהות" קשורה למישור המטרות או ה"מה"- זהו בסופו של דבר הענין שלפחות אמור להתיחס להבדלים בין ימין לשמאל.

אז אכן, דמוקרטיה "מהותית" היא כזו בכך שבניגוד אל הליברלית היא מנסה "להיכנס לנשמה", לרדת ל"מהות" של האדם (למעשה, יצירת משטרת מחשבות) ולראותו כאזרח הזכאי או לא זכאי לזכויות שונות בהתאם למהות הרעיונות בהם הוא מאמין – האם הם מזוהים עם הימין, או שמא עם השמאל. "דמוקרטיה" מהותית מרשה לעצמה להפוך לדיקטטורה דורסנית של רשויות החוק, כמו עם התיקים התפורים סביב נתניהו והאמצעים הדרקוניים אשר הופעלו גם נגד מקורביו או החשודים ככאלו(1). מנגד, תכסה על פשעי השמאל(2)(3).

הרעיון ש"דמוקרטיה הולכת עם עוד משהו" היה קיים כבר בעשור האחרון של המאה ה-20, אם לא לפני כן, עת תומכי הסכמי אוסלו (הקשורים כידוע למטרות של השמאל) "נחשבו רק הם דמוקרטים". זאת בלי קשר לכך שדמוקרטיה צריכה להתיחס כאמור למישור האמצעים. וראו בהערות השוליים את שני מאמריה בנושא של ד"ר רעיה אפשטיין משנת 1999- אשר לא נס ליחם מאז והם אקטואליים מתמיד – בגיליון נתיב של מרכז אריאל למחקרי מדיניות (*)(**)

כשהשמאל וגם המרכז הפיקטיבי הבינו כי העם לא קונה את המושג הנכלולי ואפילו בקרב סטודנטים למשפטים ולמדעי המדינה אשר נכפה עליהם ללמוד כי "זוהי הדמוקרטיה היחידה ואין בילתה" יש מי שאינם מוכנים להשלים עם הדיקטטורה והתעמולה השקרית, או אז הופיע בשיח הפוליטי מושג חדש המנסה לטמא את הלבבות ודעת הקהל לקראת הקמת משטרת מחשבות מדכאת המחנה הלאומי.

אומנם המושגים "משיחיזם" ו"משיחיסטים" רווחים בשיח הישראלי כבר כמה עשרות שנים, אך לאחרונה צץ גם המושג "דיקטטורה משיחית" כניגוד כביכול לדמוקרטיה הליברלית. זהו נסיון להדביק ל"עצם המשיחיות" (כלומר, היות אדם מאמין ברעיונות משיחיים או משיחיסטים, לאו דווקא מעשים קונקרטיים) תווית ותגית של דיקטטורה. או אז כל האמצעים יכולים להיות "כשרים" כדי לפעול נגד "עלייתה" של אותה "דיקטטורה".

"משיחיזם" הוא מושג אשר פרושו יכול להיות נתון למנעד לא קטן של פרשנויות סוביקטיביות. לפיכך הנסיון לעשות לו דה לגיטימציה אף בלי יכולת להגדירו בצורה אוביקטיבית או מדויקת ככל הניתן (כנדרש בחוקים של דמוקרטיה ליברלית) מהווה פתח להצדקת רדיפות שרירותיות נגד הימין על עצם המחשבות של אנשיו ובלי יכולת של ה"פושעים" לדעת מראש מה ה"עברה" שביצעו. זאת אם לא נעצור מבעוד מועד את התהליך שהשמאל מנסה ליצור. המשך בפוסט הבא.

אמיר ניצן

* עריצות אידיאולוגית במסווה של דמוקרטיה (א), אפשטיין, מאי 1999 http://www.acpr.org.il/nativ/nativ_068.htm

[עדכון לגבי הקישורים לשני המאמרים של אפשטיין: עקב סגירת האתר של מרכז אריאל, כל המעונין לקרוא אותם מוזמן לפתוח קבצי pdf של שניהם המהווים צילומים שלהם. הקבצים לפתיחה מצויים בסוף המאמר הבא]

** עריצות אידיאולוגית במסווה של דמוקרטיה (ב), אפשטיין, ספטמבר 1999 http://www.acpr.org.il/nativ/nativ_069-070.htm

מספיק אפילו לקרוא את דברי שמעון פרס באותם הימים – שם, עמוד 39 – כי "הדמוקרטיה והשלום הם תאומים סיאמיים" כדי להבין כיצד ניסו גם אז לקשור את הראשון מבין שני המושגים עם צד מסוים המפה הפוליטית