קודם כל, רוצה לברך על כך שהימין ממשיך להתחיל להזיז דברים. הנה כי כן, החיילים העצורים בגין עלילת הדם על אונס מחבלי נוחבה שוחררו למעצר בית. נכון, לא מספיק, אבל בכל זאת התקדמות. ונמשיך כאן מהפוסט הקודם.

לא רק שהמלכים הושע בן אלה וצדקיהו, עליהם נכתבים בסוף הפוסט הקודם בפיסקה המוקדשת לחורבן בית ראשון אינם מתוארים, כאמור, כ"קיצוניים דתיים". גם על פי הגדרת "הימין של אז" על "טהרת" התפיסה הלאומית ללא דתיות, נראה שוב כי לפחות במקרה של ממלכת ישראל מי שהביאו לחורבן שומרון (וכן לתקופות שפל קשות אף מאה שנים קודם לכן) היו "השמאל של אז" ואילו הושע בן-אלה ניסה לפעול מתוך מצב בלתי אפשרי אליו נקלע, אבל ודאי לא הוא יזם וגרם לו מראש.

אפשר כמובן לטעון כי מרד חזקיהו מלך יהודה (המתואר כנאמן לה' ואף יותר מכך במלכים ב' י"ח 3-6) נגד אשור וכן יציאת נינו יאשיהו (המתואר אף עוד יותר כקנאי לה' כמסופר עליו במלכים ב' כ"ב-כ"ג) לקרב מגידו מול מצרים היו דוגמא לשילוב של קיצוניות דתית עם "לאומנות קיצונית" אשר הסתימו באסונות (לפי מקורות חוץ תנ"כיים שונים מסע סנחריב שבעקבות מרד חזקיהו פגע קשות ביהודה). אולם, גם בימי בית ראשון – בדומה לימי בית שני ולימינו אנו – ניתן להבחין בהבדל בין ה"ימין" ל"שמאל". המלכים חזקיהו ויאשיהו היותר דתיים, וגם הושע בן-אלה וצדקיהו "הפחות דתיים", ככל שגרמו לחורבנות או לפחות תחילת תהליכי חורבן או אסונות גדולים אחרים – קשה לייחס למי מהם כוונות זדון. לא כן מלכים כמו מנחם בן-גדי ופקח בן-רמליהו ואף כמה מקודמיהם.

בקשר לתקופה המדוברת והנושאים המדוברים בפוסט זה אאלץ, בניגוד לדברים המתיחסים אל ימי בית שני ולימינו אנו, לכתוב דברים אשר חלקם עלולים שלא למצוא חן בעיני רבים מבני המחנה הפוליטי אליו אני שייך, וזאת בשל סיבות ידועות של אמונות דתיות מסוימות הרווחות בקרבם לגבי דמויות מקראיות שונות. אולם, אין מנוס מלפחות התבוננות בהסקת מסקנות אפשריות על מנת שלא יחזרו יותר תופעות של ימין רופס ושל עם רופס. ואם צריך לומר על מי מהדמויות המקודשות במסורת שלנו כי היו בוגדים, אז כך ייאמר.

הנה כי כן, תוך לא יותר מחצי שנה אחרי מות המלך המוצלח ירבעם השני – זה אשר ממלכת ישראל הגיעה בימיו לשיא גדולתה ושלטה על חלקים נרחבים ממלכות ארם דמשק – נרצח בנו זכריה על ידי שלום בן יבש ומייד אחרי כן, תוך חודש, הומת האחרון עצמו על ידי הרוצח האכזר מנחם בן-גדי. אפשר להתווכח האם אותו מנחם, שכנראה היה משבט גד שבעבר הירדן הצפון- מזרחי היה שליחו של פקח בן רמליהו (עליו אדבר מייד) או אם לאו. מכל מקום, עובדה היא כי עוד לפני הכיבוש האשורי מלכות ארם דמשק פרקה את עולה מתחת ידו בימי אותו מנחם. אין מנוס מהמסקנה כי היה זה מלך בוגד בשליחות ארם דמשק.

תוך לא יותר משנתיים ממות האחרון נרצח בנו ויורש כסאו, פקחיה, על ידי פקח בן רמליהו אף אם ייתכן כי הראשון מבין המוזכרים בפיסקה זו היה שליחו של האחרון עד הרגע אשר זה התאכזב מהכניעה לאשור ותשלום מס למלכה תגלת פלסאר על ידי מנחם. שכן, כנראה פקח בן רמליהו היה שליחו וסוכנו של רצין מלך ארם, הנכבשת אף היא על ידי אשור זמן קצר לאחר מות ירבעם השני, עוד בהיותו שליט הגלעד תחת מלכות זה האחרון. לימים, משעלה אותו פקח לשלטון – במסע רציחות אכזרי משלו – היה גרור של רצין מלך ארם במרד נגד אשור. אכן, גם הבוגד פקח גרם במכוון להרס ממלכת ישראל – ואף אם לא התכוון להביא לחורבן לא קטן בידי אשור כפי שקרה בסוף מלכותו, הרי שכוונתו הייתה החזרת השעבוד של ישראל לארם דמשק. לא הוא או מנחם בן גדי היו "קיצוניים דתיים".

אולם, הרס יזום מצד בוגדים מודעים מראש נעשה עוד על ידי המלך יהוא. הלה, באמצע מלחמה עם הארמים ובהיותו קצין בצבא ישראל, תפס את השלטון ורצח את כל משפחת המלוכה של בית עמרי ומקורביהם. לא הייתה הצדקה מוסרית למעשיו. הנה כי כן, המלך יהורם (בן אחאב) הנרצח על ידו אינו מתואר במקרא כעריץ או עושה עוולות כמו אביו אחאב או אימו איזבל. מבצע מעשה הבגידה האמור ורוצחם של המונים מבית לא גילה שום גבורה מול חזאל מלך ארם, ההפך מכך.

התנ"ך מתאר את מהפכת יהוא כעונש על חטאי אחאב ומקורביו לבית המלוכה ובעיקר פרשת נבות היזרעאלי. אינני כופר באפשרות כי אכן מעשה זה התרחש ושאכן איזבל, אשת אחאב ממוצא צידוני, הייתה אישה מרשעת. אולם, האם ייתכן כי הסיפור אינו עלילת דם על אחאב, בדומה לעלילות אחרות במשך ההיסטוריה ובימינו אנו? כזו שנועדה להצדיק את ההרס והנזקים והרציחות שהביא יהוא. על האחרון, אגב, לא מסופר כי בימי מלכותו השיב למשפחתו של נבות היזרעאלי המוצא להורג (=כפי הסיפור המפורסם) את הכרם אשר נגזלה ממנו על ידי אותו בית מלוכה אשר יהוא חיסל. למרות מה שכתבתי לגבי איזבל ולמרות שגם בימינו מדינות המתהדרות בכלכלה חופשית אינן חפות מעוולות הן כלפי פנים והן כלפי חוץ (ודבריי אלו אינם קריאה נגד יסודות הכלכלה החופשית, ההפך מכך….) אפשר לשאול עד כמה באמת היה נהוג בממלכת צור וצידון, מולדתה של איזבל, לאיים מצד השלטון על הרכוש הפרטי של אנשים ועוד בעונשים כה דרקוניים. שכן בטחון ברכוש, כולל מפני החרמות שרירותיות, הינו תנאי חשוב למסחר פורח בו הצטיינה אותה ממלכה.

יהוא היה כמו לנין. אם המהפכה הבולשביקית פרצה 12 שנים אחרי שרוסיה חדלה להיות מלוכה אבסולוטית אף כי עדיין מלוכה, כך יהוא רצח את יהורם בן אחאב לאחר שמלך 12 שנים והמתואר כאמור כמלך לא נוראי. אציין כי אותם סיפורי אלישע בהם מוזכר התואר "מלך ישראל" ללא שם המלך מתיחסים אל ימי יהואחז בן-יהוא. אומנם גם לגבי האחרון אינני מנסה לרמוז לגבי חטאים מוסריים כלשהם….. כשם שלנין גרם לרוסיה לפרוש מהמלחמה נגד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כך כאמור יהוא פגע ביכולות של צבא ישראל להילחם נגד ארם.

את אותו חזאל מלך ארם אשר נלחם נגד יהורם בן אחאב ולאחר מכן (כמסופר בהמשך) עשה שמות בממלכתו של יהוא המליך, לפי המסופר במקרא, לא אחר מאשר הנביא אלישע. הוא אשר עודד גם את יהוא למרוד בעיצומה של מלחמה קשה. אין מנוס מהמסקנה כי הן הנביא המדובר והן מלך ישראל המדובר היו בוגדים, זורעי הרס מכוון מראש. בסוף ימיו של יהוא, אשר מלך 28 שנה לאחר שמרד כקצין בצבא, אותו חזאל קרע גלילות נרחבים מממלכת ישראל, אשר באשמת אותו מרד התנתקה מהברית אשר כרתה הן עם צור והן עם ממלכת יהודה- ברית אשר הועילה בשעתו עד מאד מדינית וכלכלית. גם מוסרית לא נראה כי גרמה נזק (ודאי לא אצל ממלכת יהודה של ימי יהושפט) לעומת החלופה אשר שררה בשתי ההמלכות מאז מרד יהוא.

על אף מסע הדמים של מיודענו ואותו כשלון מדיני חמור איננו רואים בדברי הנביא אלישע שום תוכחה נגד אותו מהרס אף לאחר הנזקים הרבים שגרם ואף כי התנ"ך יודע לספר שהוא עצמו לא שמר על דרכי ה' (אחרי שכביכול פעל בשמו לחיסול בית אחאב). זוהי דוגמא אחת לכשלונות אשר היו לעיתים לא רחוקות למוסד הנבואה, אף שהיו אומנם גם נביאים אשר לא חששו להוכיח אפילו מלכים עריצים פנים אל פנים – כמו שמעיה הנביא את רחבעם או כמו ירמיהו את יהויקים. על אף נביא לא מסופר כי הוכיח פנים מול פנים את העריצים והבוגדים בעמם מנחם בן גדי ופקח בן רמליהו. אף בציון שמות המלכים אשר בימיהם פעלו נביאי הכתב לא מצוין מי משליטי ממלכת ישראל שלאחר ירבעם השני. האחרון היה סך הכל מלך נוח, ואפילו יותר מדיי כלפי גורמים חתרניים ומהרסים, כמוסבר בפוסט הבא.