עדכון קטן: עקב סגירת אתר האינטרנט של מרכז אריאל למחקרי מדיניות, במקום לפתוח קישורים בפוסט זה למאמרים הנזכרים כאן אשר פורסמו באותו האתר בגליון נתיב, ניתן בסוף פוסט זה לפתוח קבצי pdf של אותם מאמרים. זוהי הזדמנות להודות לאותו מרכז על הפרסומים שהיו לו בגליון נתיב, אשר יצא לאור בשנים 1987-2009, שנים בהם היה בין הבודדים בימין אשר לא גמגמו ונמשיך מכאן לתוכן המקורי של פוסט זה.

הפוסט הקודם דיבר על הרעיון השקרי (תחת שמות כמו "דמוקרטיה מהותית") כי דמוקרטיה "הולכת עם עוד משהו", מעבר להיותה אמצעי להתמודדות בין דעות שונות. הרעיון למעשה רווח בשיח בישראל במוקדי השפעה שונים עוד משנות התשעים, תקופת "אופוריית הסכמי אוסלו", אם לא אפילו מלפני כן. הובאו בהערות השוליים שלאחר המאמר הקודם דוגמאות לאותו הלך רוח גם דאז ממאמריה של ד"ר רעיה אפשטיין בגליונות נתיב של מרכז אריאל למחקרי מדיניות משנת 1999 (1)**(2)***. מאמרים אלו מזכירים התבטאויות של אישים שונים כיצד דמוקרטיה "מתישבת רק עם דעות שמאל" [הפרוש למעשה – א.נ].

אפשטיין ידעה לאבחן את טיב המשטר והשיח השוררים בישראל באותם ימים כדמוקרטיה טוטליטרית בה יש "רק אמת אחת בפוליטיקה" לפי המאמרים הנ"ל – מצב השונה מדמוקרטיה ליברלית. התאור הפך מאז נכון אף פי כמה בשנים האחרונות ובימים אלו ממש. למעשה, מה שהשמאל מנסה לתאר כ"דמוקרטיה מהותית" למענה הוא מפגין כנגד הרפורמות המשפטיות המוצעות אינו אלא דמוקרטיה טוטליטרית, שגם היא כאמור אינה דמוקרטיה אלא דיקטטורה של מחנה פוליטי זה. אותה מחברת אף צפתה (כאן, עמוד 40)*** כיצד יום אחד אנשים יישלחו לכלא על הביטוי "מדינת היהודים". אכן, אנחנו כבר בכלל לא רחוקים מכך(1)(2)(3)

נראה כי גם מערכת החינוך של אותן "שנות אוסלו", אם לא אפילו עוד בסוף שנות השמונים, ניסתה לשטוף את מוחם של תלמידים רבים ברעיונות שגויים לגבי הדמוקרטיה. כך למשל קרה עם הספר לקסיקון לאזרחות של מרדכי קמחי במהדורת 1997 (ולא אתפלא אם עוד במהדורת 1989). ספר זה נועד להקנות מושגים באזרחות ופוליטיקה בעיקר לתלמידי תיכון ולבוגרים בתחילת דרכם. בין השאר נכתב אז בערך דמוקרטיה שבאותו לקסיכון כי היא "הולכת עם רציונליזם".

לא הוסבר שם מה הכוונה – האם רציונליזם הוא ההפך מהאמפריציזם או שמא העדר כל אמונות מיסטיות ועל טבעיות. סביר יותר כי כוונת המחבר הייתה הפרוש האחרון, זאת לאור דברים שונים אשר נכתבו בלקסיכון ולא כאן המקום לפרט. בכל מקרה, מה שצריך לשים אליו לב הוא הנסיון לטעון כי רק מטרות רעיוניות מסוימות או תכנים מחשבתיים מסוימים יכולים לזכות את האדם, אם ורק אם הוא מאמין בהם, בתואר "דמוקרט". לפי הפרוש האפשרי השני והיותר סביר מבין הנ"ל של דברי המחבר יוצא כי מי שמאמין בקיום אל עליון – לא כל שכן בתערבותו בנעשה בעולמנו ולו באופן נסתר – הוא "אויב הדמוקרטיה". אולם, גם לפי הפרוש הראשון מי שדוגל באמפיריציזם הוא "אויב הדמוקרטיה"*. אכן, נסיון לנכס את הדמוקרטיה רק לצד מסוים של קשת הדעות והמחשבות.

בנושא הדמוקרטיה בישראל אי אפשר גם שלא להתיחס לידיעה הטרייה מאתמול כי בפעם הראשונה מאז שנת 1966 מדינת ישראל כבר אינה דמוקרטיה ליברלית על פי מכון V-Dem האם אותם חוקרים במכון זה רוצים לומר כי היינו דמוקרטיה ליברלית עוד לפני ההפיכה המשפטית של אהרון ברק בשנות התשעים (כמו בפסק דין מזרחי הידוע לשימצה) ואפילו עוד לפני פרשת הדולרים של רבין, בה ברק היועץ המשפטי דאז דחף להתפטרות של ראש ממשלה מכהן? ובמה בדיוק נפגעו סמכויות מערכת המשפט לטענת המכון? והאם מתקפות שרים על מערכת המשפט (איך מוגדרות "מתקפות"?) הופכות מדינה לדמוקרטיה לא-ליברלית? ומדוע אותו מכון אינו מכיר בקטגוריה של דיקטטורה משפטית?

אמיר ניצן

*במקרה או לא, הימין בישראל הוא המחנה המזוהה עם האמפיריציזם. כלומר, שיפוט של דברים כפי שקרו וקורים בפועל ולא איך ש"אמורים להיות".

** כאן ישנם את הדפים המצולמים של חלק א' בצמד המאמרים הנזכר של אפשטיין (גיליון נתיב, מרכז אריאל למחקרי מדיניות, מאי 1999)

*** כאן ניתן לפתוח את קובץ pdf של חלק ב' בצמד המאמרים הנזכר של אפשטיין (ניתן למצוא כאן גם את אותו עמוד 40 הנזכר בפוסט זה בגיליון נתיב ספטמבר 1999 של מרכז אריאל למחקרי מדיניות)